תוכן

יא) והנה עתה עת דודים לבאר כל עניני המדידות הנאמרים בדברי הרב ז״ל בערך תוארם הרוחני, דהיינו שורש העיגול ושורש האורך ושורש הרוחב ושורש המרובע השטחי בעל זויות הנצבות, ושורש המעוקב בעל ששה קצוות, ושורש האלכסון ושורש המשולש.
והנה שורש העיגול כבר נתבאר בכל צרכו בענף א', שה״ס הצמצום עצמו בטרם ביאת הקו ע״ש. ועתה נבאר שורש האורך, והנה באם נקח מאיזה דבר בחי' האורך שבו בלתי הרוחב שבו, נמצא שיהיה רק בחי' קו דק מחשביי. כלומר, שאינו נתפש במהות, להיות שאין בו עובי ורוחב כלל והבן זה. ובזה תבין דברי הרב ז״ל בענף א' שאומר על בחי' הקו דא״ס שנמשך לתוך הרשימו שהוא קו דק, דהיינו בחי' אורך בלי רוחב כלל.
והענין משום דאור החכמה שהוא כללות העצמות המיוחס לאור א״ס ב״ה, אינו שופע ובא בע״ס דאור ישר, זולת בהגלות המסך שבכלי מלכות, שאז נמשך האור העליון לזווג דהכאה כנ״ל בענף ג' ואז יוצאות ע״ס דאו״ח מן המלכות, ובזה שבים חו״ב פב״פ ואור החכמה יכול להתפשט בכללות הנאצל, ע״ש.
ובזה תבין שכח הצמצום שהיה ברשימו בטרם ביאת הקו בבחי' נקודה בגו עיגולא, נמצא עתה בביאת קו האורך הדק עד לזווג דהכאה, שנתפשטה זו הנקודה ונעשית לקו רחב מושכב למטה בסיום קו האורך לרחבו, כזה אשר ע״ס דאור חוזר העולות מהמסך נתנו מדת הרחבה בקו הדק, אשר אור החכמה נמשך בע״ס ממעלה למטה, כפי שיעור האו״ח של ואו"ח עולה בע״ס המסך כזה:ממטה למעלה כזה:
והנה או״ח ואו״י משתלבים ומתחברים זה בזה כנודע. וע״כ נמצאים קו הרוחב וקו האורך נארגים זה בזה. וז״ס אמתא בריבועא, ושיעור אמה הוא ג״כ על בחי' המסך, דרחבו אמה בת חמשה טפחים, והיא בערך ה״פ שנכללים בע״ס, דהיינו כח"ב זו"נ, כנודע. שה״ס השורש שבבחי' אור א״ס השופע על סדר ד' הבחי' הנודעות שהם חו״ב וז״א ומלכות. אמנם אלו ד' בחי' מיוחסות כולם לנקודת הצמצום, כי בטרם הצמצום אין שום הבחן כלל בין בחי' לבחי' כמ"ש בענף א' וב' וע״כ נק' טפחים, שהוא לשון הבחנות המיוחדות, בסו״ה וימיני טפחה שמים. ונתבאר דהן שיעור הרוחב והן שיעור הקומה, הכל ע״י נקודת הצמצום נבחן, וע"כ נמצא באמתא דריבועא הנ"ל כ״ה טפחים, חמשה טפחים בקו האורך וחמשה טפחים בקו הרוחב, שעושים הפ"ה שהם כ״ה.
והנה קו הרוחב הזה, כמו שהתפשט ממטה למעלה באמה מרובעת מאו״י ואו״ח יחדיו, כמו כן התפשט מלמעלה למטה בשיעור העליון באמה מרובעת, כי המסך נעשה בהלבשתו לע״ס דאור ישר לבחי' כלי קבלה על שיעור הזה שהמשיך בעליונים, וע״כ התפשט למטה ג״כ באמתא בריבועא, כנ״ל.
ודע שב' התפשטויות הנ״ל, מכונים לחי העליון ולחי התחתון, ואמתא עילאה נק' שפה עילאה ואמתא תתאה נקראת שפה תתאה. ונקראים לחי מלשון חיה, דאור החכמה נקרא חיה כנודע, דכלים דע״ס נק' כח"ב זו"נ, ואורותיהם נקראים יחידה חיה נשמה רוח נפש, וכיון שכל ענין הדקות שבקו האורך הוא באור החכמה, וכל שיעור הרוחב דבמסך הוא בשיעור המשכתו מאור החכמה, ע״כ מרומז בשם לחי, דהיינו שעומד על משמרתו להמשיך בחי' א' שנקראת חיה.
וע״כ יוצאים בב' הלחיים ל״ב שינים הרומזים על ל״ב נתיבות החכמה, כי אמתא עילאה שאמרנו בה שיש לה כ״ה טפחים, ה' פעמים ה', היינו עם השורש, אבל השינים ה״ס הגבורות הנבחנים בד' בחי' הנודעות, שה״ס ערך העביות מבחי' א' עד בחי' ד', וע״כ יש באמתא עילאה ד' פעמים ד' שהם י״ו שינים, ובאמתא תתאה ג״כ דפ״ד שהם י״ו שינים.
והנה יש הבחנה גדולה בין לחי העליון ללחי התחתון, משום דבלחי העליון נתגלה מתחילה שורש האורך מא״ס ב״ה, ואח"כ נגלה הרוחב ומילא את השטח כנ״ל. אמנם בלחי התחתון נבחן שקו הרוחב הוא השורש דכל האמה הזאת. וע'כ לא ניכר כל כך הרוחב בתמונת הראש, כי צורתו כמו עגול משוך לארכו כזה. D להיות כאן מרומז התחלת הכל שהיא תמונת העגול שהיא עוד מטרם ביאת הקו. ומרומז בו עוד בחי' האורך שהיא התחלה ב' דביאת הקו הדק, אמנם בחי' הרוחב השטחי אינו ניכר אלא מפה ולמעלה ובצד הפנים ביחוד, והיינו משום דעוד לא נגלה כאן המעוקב, זולת אמה שטחיית משפה עילאה ולמעלה. וז"ס חכמת אדם תאיר פניו, כי כל ענין כ״ה טפחים דלחי העליון, אינם אלא בחי' אור החכמה לבד שה״ס זיו הפנים. אמנם מלחי התחתון ולמטה עד הטבור ניכר בה רק שורש הרוחב ולא עגול כלל, והוא משום דכל התפשטות זו וכ״ה טפחים אלו אינם אלא משורש הרוחב לבד דכבר נעלם ממנו בחי' הנקודה, כי בסוד ההכאה נעשה מהנקודה קו הרוחב.